ערבי מ''מ. לשון רבים:

ושל הרים. ערבה של הרים ולא צפצפה:

משוך. ולא עגול פרט לצפצפה:

גמ' ערבי נחל הגדילות על הנחל. נחלי מים מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה כדלקמן כדכתיב ערבי לשון רבים:

בעל. קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים כדאמרי' במשקין בית השלחין (מ''ק ד' ב.) בעל לישנא דמייתבותא כמו כי יבעל בחור בתולה (ישעיהו סב) ומתרגמינן ארי כמה דמתייתב עלם עם בתולתא והאי דפליג להו במתני' בד' בבי ותני לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה וכן ערבה וכן אתרוג ולא עירב ותני להו משום דיש בכל אחד מה שאין בחבירו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב וענביו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס וצפצפה לא שייכא אלא בערבה וערלה ותרומה לא שייכא אלא באתרוג הלכך איצטריכו ארבע בבי:

ושל בעל. גדילה בשדה שלא על הנחל ובגמ' יליף דכשרה:

כמושה. פלרי''א:

צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול כדאמרינן לקמן ופסיל לה מקרא:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה:

מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה. ללולב דלכם אכולהו קאי:

האי תנא סבר לה כוותיה בחדא. דעניבה קשירה היא לענין שבת:

ופליג עליה. בלולב דאין צריך אגד שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו כדתניא לעיל משום זה אלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן:

אי ר' יהודה קשר מעליא בעי. כדתניא לעיל שאינו אגוד פסול דגמר מאגודת אזוב והאי לאו אגוד הוא:

ר' יהודה היא כו'. במסכת שבת (ד' קיג.) דתניא חבל דלי שנפסק אין קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו:

ליענביה מיענב. והכי מקיים טפי ואיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה:

ואמאי. דחקת ליה בכי האי גוונא:

הותר אגדו. של לולב ביו''ט אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית:

לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי. ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריכא ליה לאכשורה ולא דמי השתא לפסיק רישיה דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא הוי אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע''ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות:

והא מודי ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות. באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא''א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע''ג דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה בלא חריץ כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב אבל היכא דודאי עביד מודי:

שלקטן. לענבים הללו מן ההדס על מנת לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו:

מתקן מנא. שהיה פסול ומכשירו:

תפשוט מיניה כו'. דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמה שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה הוה ליה דחוי:

אלא דאשחור ביו''ט. והרי נראה ביו''ט ונדחה כשהשחירו:

ש''מ כו'. בתמי':

דחוי מעיקרא הוא. דהא מטא זמן מצוה ולא חזי והוה ליה דחוי מעיקרא:

הא מעטינהו ביו''ט כשר. ואע''ג דנאגד כבר דהא ביו''ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים אימת דאילו ירקות לא פסלי:

הכי גרסינן לעולם בתר דאגדי' וקא סבר אגד הזמנה בעלמא הוא. אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות והלכך אפילו דחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו דכיון דמטא זמן מצוה ולא חזי ליה מיקרי דחוי אבל מקמי הכי לאו דחוי הוא:

אלא בתר דאגדיה. ואשמעי' האי תנא דלולב מסוכה לא ילפינן למיפסליה משום מן העשוי בפסול מיהו משום דחוי הוה לן למיפסליה שהרי נקרא עליו שם הושענא פסולה בשעת אגידתו ומדמכשר ליה ש''מ דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ונפשוט מינה פלגא דאיבעיא לן יש דחוי אצל מצות או אין דחוי נפשוט מהכא דדחוי מעיקרא לא אמרי' בה דהוי דחוי ולא הוי דחוי אא''כ נראה ביו''ט ואח''כ נדחה כל שנדחה קודם יו''ט קרי דחוי מעיקרא:

פשיטא. אמאי נפסלי' לא מן העשוי יש כאן שהרי נאגד בהכשר ולא משום דחוי יש כאן שהרי לא קרא שם מצוה עליה בדחוי:

אלא שלקה. לפיכך טמאוהו כדתנן (נדה דף יט.) חמשה דמים טמאין באשה האדום והשחור כו':

דם שחור. באשה אדום הוא:

דא''ר חנינא. לענין דם נדה:

ואדומות כשחורות דמיין. דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן ולכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים:

מיני דהדס נינהו. שמראיהן שוה לו ואינו נראה מנומר:

אלא שהענבים שחורות. שכבר התחילו לייבש ומשחירין ומתחלתן ירוקין הם:

מנומר ופסול. דלאו הדר הוא שהרי הענבים שחורות והעלין ירוקין מנומר טצ''ש בלע''ז: